מאת שמואל גרשוני ז”ל.
שכנינו לשעבר, נתן וטובה חופשי, היו הכי טבעונים שאפשר, גם מטעמי מצפון וגם בגלל הבריאות. שניהם רודפי שלום היו, כבר בימים ההם, וחברים בתנועת “ברית שלום” של מגנס וחניכי בובר. אפילו לָבֵּן שלהם קראו אבשלום. כשהגיע תורו של נתן לצאת לשמירה, סרב לשאת נשק והסתפק בידית של טוריה, או בזמורה מן הכרם.
כמה אנשים חושבים שכפר נהלל זה סתם עיגול ללא מוצא. אבל, אם מסתכלים עליו מלמעלה, תכף רואים שהוא מחולק לשמונה שכונות, ובין כולן מפרידות דרכים רחבות וישרות המוליכות לעבר השדות הרחוקים. בכל שכונה התרחשו הרבה דברים. אני גדלתי וחונכתי בשכונה ג’ שנקראה פעם “שכונת הצמחונים”- עם הקמתו של הכפר, התקבצו הצמחונים בשכונה אחת כדי שיוכלו להחזיק מעמד בימים קשים. הטריטוריה שלהם החל מהבית של אליעזר ברון, ובהמשך לו גרו בשכנוּת: אברהם גרינשפון, בנימין קוצ’רבסקי, גרשון ז’ורקובסקי ונתן חופשי. האמת, בימים ההם זה לא היה כל כך קשה להיות צמחוני מטעמי מצפון, כי כמעט ולא אכלו בשר מטעמי מחסור.
בגלל צער בעלי חיים סרב חופשי לשעבד את הפרדה היחידה שהייתה לו ושילח אותה לחופשי, וכבר לא היה לו יותר עם מי לעבד את המשק שלו, כך שהוא נאלץ למכור אותו ליואל נתנזון, עולה חדש מגרמניה. נתן ומשפחתו עברו לגור במרכז העיגול ועיבדו בידיים משק קטן.
רוב האיכרים בכפר היו ממהרים תמיד בדרכם, עמלים בפרך ולובשים בגדים אפורים ומלוכלכים שהדיפו ריחות של זבל, זיעה וניחוח חציר. לעומתם היו בני משפחת חופשי עושים עבודתם בשובה ונחת, כאילו כל הזמן שבעולם עומד לרשותם, וגם לבשו בגדים נקיים שהדיפו תמיד ריח של שקדים ואגוזים ותאנים יבשות. אף פעם לא נעלו נעלים מעור, בגלל “צער בעלי חיים”, והתהלכו רק בסנדלים, נעלי בד ומגפי גומי.
לא היו להם פַרות ולא גידלו תרנגולות, לא אכלו בשר ולא דגים, לא שתו חלב ולא שמנת, לא גבינה ולא ביצים ולא חביתות, ואני לא יודע מה עוד לא אכלו. אבל הם אכלו כל הזמן. המגרש שלהם היה כולו בוסתן אחד גדול של פירות: תפוחי עץ ותאנים, כרמי ענבים ושקדים, זיתים ואגוזי המלך. כל אלה בשביל לאכול בקיץ, ואילו בשביל החורף היו להם עצי ההדר: תפוזים ואשכוליות, ומנדרינות הכי מתוקות שראיתי וטעמתי בחיים. היו מגדלים כול סוגי הירקות בקיץ ובחורף, וגידלו גם הרבה חיטה בשביל הלחם ומאכל הבורגול. אכלו המון בורגול. גם גידלו עדשים ומיני אפונים. אני חושב שהם כמעט ולא קנו שום דבר בשביל לאכול. הם גם דאגו בקיץ לחורף ובחורף לקיץ ושימרו הרבה אשכוליות ותפוזים בתוך הקש במתבן – ייבשו תאנים ופרוסות יבשות מתפוחי עץ ועשו צימוקים, וגם אגוזי המלך והשקדים נשתמרו הרבה. ככה שכל השנה הם יכלו לאכול בלי הפסקה שקדים וצימוקים, אגוזים ותאנים יבשות.
למען האמת, די קנאתי בהם ותמיד כשראיתי אותם חשבתי על זה. אבל לא רק חשבתי, אני גם סחבתי אצלם אגוזים בקיץ ומנדרינות בחורף, ופעם קטפתי אצלם מנדרינות בלי רשות ולא שמתי לב, ופתאום נתן חופשי עמד על ידי והסתכל עלי במבט עצוב. נבהלתי וחשבתי שירביץ לי, אבל להפתעתי הוא הושיב אותי על ארגז ושעה ארוכה הטיף לי מוסר עם הרבה פסוקים מהתנ”ך שאסור לגנוב. כולם ידעו שחופשי מומחה גדול בתנ”ך. זה היה לי מאוד לא נעים וממש סבלתי, הייתי מעדיף שייתן לי סטירה הגונה כמו שקיבלתי מאחרים וישלח אותי כבר לחופשי. אבל חופשי היה איש חינוך שונה מכול האחרים וידע, כנראה, מה שעשה. עובדה שמאז כמעט ולא גנבתי.
נתן וטובה חופשי ניסו לחנך אותי עוד פעם כשמלאו לי בר-מצווה. קיבלתי במתנה הרבה ספרים, כמו למשל: “מפרש בודד מלבין באופק” וכל מיני כאלה. אבל הם דווקא התעקשו לתת לי במתנה איזה ספר שעוד לא קראתי בחיים, של איזו סופרת שוויצרית נוצרייה וטבעונית, שכנראה העריצו מאוד כמורת דרך בנפלאות תורת הטבעונות.
נתן חופשי היה מורה ומרצה לתנ”ך בזמנו החופשי. במוצאי יום כיפור אחד היה החבר נתן חופשי נותן הרצאה על “הימים הנוראים” בחדר האוכל הישן בבית-הספר החקלאי. להרצאה הוזמנו ובאו גם חברים מנהלל שחשבו עצמם לאנשי “רוח”, וכמובן המורים מבית-הספר בנהלל. ההרצאה הסתיימה והנאספים, חלקם עדיין היו יושבים, ואחרים, וביניהם המורים, עמדו ושוחחו בכובד ראש על כל מה שחשוב.
בנו של נתן, אבשלום, היה בעיני חכם גדול וידע הכל וגם דיבר יפה מאוד, ולימים נהיה למורה. פעם כל המורים היו כאלה. אבל מה, הוא לא כל כך אהב לעבוד. פעם אחותי הדסה עדרה בכרם במעדר גדול, וגם אני עזרתי לה קצת במעדר קטן יותר. אבשלום, שחיפש תמיד כל הזדמנות לדבר, ניגש אלינו והתחיל לדבר על כל מה שאפשר לדבר, והנה לייזר השכן עובר בדרך והוא ממהר לעבודתו. לייזר היה בעיני הכי חרוץ בנהלל. הוא נשא על שכמו גם חרמש וגם קלשון וגם טוריה להספיק את הכל, ואם יתעייף לקצור תלתן יוכל בזמן המנוחה לעדור קצת בסביבה. לייזר בהחלט לא אהב בטלנים וגם לא סבל שאנשים עומדים סתם ככה ומדברים – כשראה לייזר את אבשלום עומד ומדבר, לא התאפק ותוך שהלך פנה לעברו ולעג לו: “אבשלום אבשלום, אתה בטח מדבר כל הזמן רק על עבודה, הא?!”, ואבשלום ענה לו מייד: “אני דווקא מדבר על הא-ודא ולא על עבודה!!”. היה בחור פיקח אבשלום. אבל לייזר כבר לא שמע, הלך מהר לקצור תלתן…
4 אוגוסט 2012.
© כל הזכויות שמורות לשמואל גרשוני ומשפחתו. יצא לאור לראשונה בהדפסה פרטית, 2010.
אישור לפרסום חוזר התקבל מבנו של המחבר, דני גרשוני, 4 אוגוסט 2012. ערך: גיל דקל.