תמר אגמון, מחברת ‘שדות אדומים’, בראיון עם דר. גיל דקל.
גיל דקל: כיצד נתן חפשי היה כל-כך שנוי במחלוקת: מצד אחד פצפיסט, צמחוני, ואינו פוגע בחי או בכבודם של בני-אדם, ומצד שני, היו לו הרבה מתנגדים בחייו?
תמר אגמון: נתן היה איש חכם, אינטליגנט, מוסרי ומאוד רגיש. היה גם מאוד קיצוני בדעותיו הפצפיסטיות, וקומם על עצמו הרבה מתנגדים. היום אולי יותר מקובל להיות פציפיסט וצמחוני קיצוני, וגם ביחס אל האוכלוסייה הערבית, אבל בזמנו של נתן זה היה דבר חריג.
גיל: איך הכיר נתן את הדוד שלך, בנימין מונטר?
תמר: בשנת 1918 חבריו של מונטר, מקבוצת רחובות, התגייסו לגדוד העברי. מונטר אז הצטרף לקבוצת חולדה. בחולדה התחבר עם נתן והתפתחה ביניהם אהבת חברים לא רגילה. יחד הם רצו להקים קומונה המבוססת על אידאולוגיה של שותפות והתחלקות מלאה. היו עוד חברים שהצטרפו, וביניהם שתיי נשים – טובה חופשי ורחל גרצ’סמן (כפרית).
החברים עזבו את חולדה ועלו למטולה בשנת 1919 להמשיך את הנסיון להקים שם בית-הבראה לפועלים. הם החליפו את הקבוצות הקודמות שישבו שם משנת 1917 במטרה להקים בית-הבראה. הפועלים היו חולים מאוד כל הזמן – הייתה קדחת אז בארץ וגם מחלות אחרות, ופעמים רבות פועל שהיה חולה היה צריך לרדת אל אזור יהודה או לשפלה כדי להירפא, כי לא היה בית-מרפא במטולה ובסביבה. אז הקבוצה ניסתה להקים בית-מרפא במטולה. הם קיבלו שטח אדמה תמורת שיעבדו את האדמה ויספקו את צרכי בית-ההבראה מעבודת הכפיים שלהם. הם הקימו משק שהיו בו ירקות, פרות, ובעלי חיים.
נתן ומונטר היו שם תקופה מאוד קצרה, רק כחצי שנה. הערבים תקפו אז, והיה מסוכן. לנתן וטובה היו שניי ילדים, אבשלום (חופשי) וגאולה (קרמר). הם היו תינוקות וחיו שם בתנאים נוראים.
במטולה היתה התנפלות קשה, והאיכרים ברחו. גם הקבוצה של נתן ברחה. טובה היתה אז בהריון עם לאה (בן-דרור). מונטר הפציר בנתן לעזוב עם משפחתו, שכן התנאים היו קשים ומסוכנים, וטובה בהריון – לבסוף נתן ומשפחתו עזבו. מונטר לא היה מוכן לעזוב את המשק ונשאר שם יחידי (לאחר-מכן מונטר עבר לתל חי והעביר את האינוונטר החי והדומם לתל-חי, ושם נהרג).
בשנת 1919, כאשר הקבוצה הייתה במטולה תחת ההתקפה, נתן כתב שלושה מכתבים נואשים בבקשה שישלחו עזרה – אנשים, כסף ונשק. כתב נתן שהיו הרוגים חיילים צרפתיים ממש מול הבית שלהם. היה מאוד נואש במכתביו. לבסוף ברחו, 8 שעות הלכו בהרים, עם שניי ילדים קטנים – וטובה הולכת כשהיא חולה בקדחת.
איך בדיוק שלח נתן את שלושת המכתבים, בששת הימים שהיו ימי מלחמה ומצור? הרי היו הרוגים, היה מצור, האם פשוט בא דוור ואסף מכתביו?
לא היה דוור, אלא היו נקודות שאליהם היה מגיע דואר כמו ראש פינה וטבריה, ומשם בעגלות של חברים שנוסעים העבירו את הדואר. במקרה של המצור הזה יתכן ששלחו דרך העיר צור שלשם היה קל יותר להגיע ומשם בספינה לחיפה, ומחיפה ליפו.
למרות המצור היו חברים שעברו תוך סיכון (בספר שלי מתואר איך דודי מונטר העביר פרות מתל-חי לדגניה למרות הסכנה) והיו כאלה שהעזו והעבירו בדחיפות מכתבים.
כל אלה הן השערות שלי. מה שאני יודעת שהמכתבים שכתב אז נתן הגיעו לדגניה ולמערכת עיתון ‘הפועל הצעיר’.
נתן חזר לחולדה. שם הייתה קבוצה גדולה של פועלים (שמאוחר יותר, בשנת 1921, הייתה בין מקימי נהלל. נהלל לא הוקמה רק על-ידי חברים שפרשו מדגניה). בחולדה האגרונום ומנהל החווה היה יצחק וילקנסקי. הוא פיתח בקבוצת הפועלים את האידאולוגיה של ‘תורת המושב’ וה’איכרות הזעירה’. על ברכיו הם התחנכו לאמץ את עקרונות מושב העובדים – התיישבות אינדיבידואלית עם מרכיבים של שיתופיות. בשנת 1929 היו המאורעות בארץ, הערבים תקפו את חולדה ושרפו אותה.
האם אשתו של נתן, טובה, באה מבית מבוסס?
היא באה מבית של איכרים ברחובות. בתקופתם היו פערים גדולים בין איכרים לפועלים. הפועלים היו במצב כלכלי ירוד, מפני שהאיכרים העדיפו לתת עבודה לערבים ששכרם היה נמוך יותר מאשר שכר פועל יהודי.
טובה היתה אישה מאוד מיוחדת. פה ושם היו מבין בנות האיכרים שנתפסו לאידאל הסוציאלי והשיתופיות של הפועל העברי. טובה נתפסה לזה. נתן היה אז פועל ברחובות, ושם הכיר את טובה. נתן היה איש שידע לדבר נפלא, היה מרצה באסיפות, ונואם בחסד, ממש איש מרשים, וטובה בוודאי כך פגשה בו והתרשמה ממנו.
נתן הגיע בעלייה השנייה. היתה זו עלייה של אנשים אידאולוגיים. העלייה הראשונה הייתה שונה; אולי האנשים אז עלו עם יותר אמצעים, קנו אדמות ונהיו איכרים. בעלייה השנייה באו אנשים בלי כלום, רק עם בגדים לגופם ועם אידאולוגיה חזקה…
השירה והרקודים היו חשובים לעולי העלייה השנייה. נתן עצמו היה שר יפה מאוד. גם מונטר היה שר יפה (הוא בא מבית ששרו בו; אמא שלי באה בעלייה השלישית, וזכור לי שהיא היתה שרה כל הזמן.) הם היו שרים אז כצורך פנימי. הם לא למדו שירה, אלא זה היה צורך פנימי. נתן ומונטר ועוד שלושה חברים יצרו בחולדה קבוצה שהייתה מתאספת בלילות בחורשה בין העצים, והיו שרים.
כיצד ראה נתן את השלום היהודי-ערבי?
נתן היה פצפיסט גדול. היו דיונים לגבי התגייסות לגדוד העברי בשנת 1918. נתן התנגד לכך ולא התגייס. גם א.ד. גורדון ובנימין מונטר התנגדו להתגייסות. הם טענו שבאו לעבוד את האדמה ולא להלחם או להרוג.
עם זאת, נתן היה ציוני מובהק, והאמין בקיום המדינה בארץ ישראל.
נכון, הוא היה פצפיסט וציוני. פצפיסט הוא אדם שאינו פוגע בנפש. אפילו הרתמות של הסוסים שלו היו מבד, ולא מעור חיה. הנעליים שלבש היו כמובן מבד או מגומי מהצמיגים.
כלתו של נתן, רות חופשי, סיפרה לי שהיו גם קצת קשיים בדרך חייו. למשל, אסור היה להפעיל חשמל בבית בנהלל, ולא להשתמש בטלפון. ידוע לך משהו על כך? הידוע לך אם היה נתן אדם קצת ‘קשה’ בחייו הפרטיים עם משפחתו?
נתן היה אדם מאד קיצוני בעמדותיו, בגישתו ובדרישותיו ממשפחתו ומסביבתו לקיים את עמדותיו. אני יודעת שהתנהגותו הקשתה מאד על משפחתו. אכן כן, הוא באמת היה איש קשה, גם למשפחתו.
איך היהודים השיגו אז אדמות לעבד?
לאפנדים שישבו בסוריה ובלבנון היו אדמות בארץ, עליהם חיו ערבים במשך שנים רבות. הערבים הפלחים עיבדו את האדמות וכך התפרנסו. האפנדים מכרו את האדמות ליהודים בכסף. לאפנדים לא היה אכפת כל-כך מהאיכרים הערבים שחיו שם שנים, וכאשר הערבים הפלחים נאלצו לעזוב את האדמות הדבר גרם להתמרמרות ולתוקפנות כלפי היהודים.
הפועלים החקלאיים היהודים התבססו על אידיאולוגיה של עבודת אדמה. הם עיבדו את האדמה בעמל רב ובקשיים אדירים; זו הייתה דרכם להגשים את הציונות. בדבקותם במטרתם זו אולי לא הייתה להם יכולת לראות את הצד השני. אבל היו גם מקומות וזמנים שהיו יחסים טובים עם הערבים.
31 אוגוסט 2013. הראיון התקיים דרך שיחה טלפונית בין תמר אגמון לגיל דקל ביום 27 יוני 2012, וכן דרך התכבתות אימייל ביום 31 אוגוסט 2013. תמר מתגוררת בישראל. גיל מתגורר בבריטניה. זכויות פרסום אקסקלוסיבית © גיל דקל.
תמר אגמון, מחברת הספר ‘שדות אדומים עד תל-חי – חיי בנימין מונטר’, 2007, הוצאת כרמל, ירושלים. פרטים על הספר ראו כאן.