Yehosha Charlap (right) and Meli. Image © Gil Dekel.
By Tikva Vineshtock, 2021. (Based on my column in ‘MaAriv’ newspaper, 17 November 1952.)
Translated from Hebrew by Dr. Gil Dekel. [גרסא עיברית למטה]
On 9 November 1952 (תשי”ג), Dr. Chaim Weizmann, first President of Israel, passed away.
Immediately I have interviewed Yehosha Charlap (יהושע חרל”פ), who was the personal driver, bodyguard and confidant of Weizmann. For some thirty years Yehosha was associated with Weizmann, starting in the 1930’s, when Weizmann was the President of The Zionist Organization, and through to the day he passed away as the President of Israel.
Charlap’s association with Weizmann begun when Charlap was only six years old. The President of The Zionist Organization was about to visit the Moshava (Jewish village) Yavne’el, and the young Yehosha was chosen to present him with flowers on behalf of the school. Overly excited about the ceremony, the small boy could barely sleep the nights before.
Yehosha Charlap (right) and Meli. Image © Gil Dekel.
As he grew up, Charlap took an active role in the HaGana (defence force established by the ‘friend’, Orde Wingate), serving in the ‘Special Night Squads’. He participated in surprise counter attacks, to which he won the appreciation of the ‘friend’. After his release from military service, he joined a bus service, ‘Drom Yehuda’ (South of Yehuda), as a driver. A few times his vehicle was attacked by Arab gangs.
One day, as he stood outside the house of his grandfather (Efraim Tzvi Charlap, founder of the city Rehovot), Orde Wingate was walking by, on his way to the home of Weizmann. Wingate saw Charlap, who was under his command in the HaGana, and said: “Come with me! The Organization is looking for a driver and a bodyguard for Weizmann!”
When Weizmann heard that the proposed guard is a “Sabre, of the flower of the country” – a native, born and raised in Israel – he rejoiced. And when he heard that it was the grandson of the old Charlap, Efraim Tzvi, whom he met at the Odessa Committee years ago, he proclaimed: “That is the man for the job!”
The following day, Yehosha was ‘taken’ from the bus driver seat and into the house of the President of The Zionist Organization, to the envy of his colleagues at the ‘Drom Yehuda’ bus company.
Even though Yehosha saw Weizmann a few times before – only two houses separated between the ‘Palace’ (Weizmann’s house) and grandfather’s house – still, Yehosha was nervous as he reported on his first day at work. He saw himself a servant to a great master.
Two days passed, and Weizmann decided to break the ice… “Yehosha,” he said, “Tell me how things progressing in the Moshava? You know more on this than I do…”
In the course of time, Yehosha drove Weizmann to the Galil (north of Israel). As the car passed by the Moshava Yavne’el, Yehosha asked: “Do you recall your visit to the school here?”
Weizmann replied: “I remember a small, timid child, who presented me with bouquet of flowers…”
“I was that child,” said Yehosa, excited. They have come at a full circle.
Dr. Chaim Weizmann. Image © Gil Dekel.
Even in the days when Weizmann was beyond his glory, Yehosa noticed that not just he himself, but all those who came to see Weizmann, were at awe in the presence of that dignified man. Even the greatest of them. Yehosha saw with his own eyes the admiration and respect that Winston Churchill had for Weizmann.
Yehosha Charlap sees in Dr. Chaim Weizmann an honourable man, one of the best of mankind. “There are not many employers like him. A man who would converse with anyone as equals, show interest in others, and is meticulous and punctual. If I possess any honourable qualities – I have learned them from the President,” he says, “his most notable qualities are respect to fellow people, and remarkable timekeeping. When he says that he is going to leave the house at five o’clock – at five, minus a minute, he is already at the balcony ready to go. He never let anyone visiting him wait; not even a second beyond the agreed time. And as he was punctual, so he required punctuality from others.”
During his first years at a driver, Charlap would drive Weizmann every morning to the Weizmann Institute of Science. In the evenings he would take him for a stroll, usually by the seaside, in some remote spots. If someone saw that the president was there, a large crowd would immediately gather…
One of Charlap’s challenging tasks was to stop nuisances. Many people, mostly from abroad, would come knocking on the gates of the house, especially after Weizmann was sworn as the president. A Jewish fella who donated to the rebuild of Israel shall return home without first seeing Dr. Weizmann?… Jews from all over the world would come by, present their business cards, convinced that the president would see them right away… After all, it was at the Organization that one exchanged a few words with Weizmann!… Surely, he remembers them… Someone even offered Yehosha one hundred US dollars if he would let him in the house. He was then willing to give 150 dollars, even 200, just to shake the hands of the presidents of the Jewish people…
When Yehosha relayed this ‘offer’, Weizmann fondly scolded him: “Silly of you! You have missed an opportunity to become rich…!”
Yehosha mentions one event to which he takes credit for. When the immigrants ship “Shabtai Luzinski” arrived at the Israeli Nitsanim seashore, the bus company, ‘Drom Yehuda’, sent buses to pick up the new ‘Olim’ (emigrants to Israel). The British Army caught them. As retaliation, the British restricted the operation of ‘Drom Yehuda’ buses. The drivers contacted their friend and previous colleague, asking that he try to influence his boss in the matter. Yehosha did his best. Weizmann consented. The next day, Weizmann drove to see the High Commissioner, and following their chat the Commissioner nullified the verdict. “And if Weizmann is so willing to act on your behalf, surely you will do anything for him!” tells me Yehosha.
Charlap did not allow himself to take breaks at work. He knew every nuance in Weizmann’s face, and understood his wishes even before Weizmann spoke. Charlap learned the etiquette of the presidential circle. He never showed up with his hands tucked in this pockets. Never smoked in the presence of the president, even as he loved his pipe. Surprisingly, in the presence of Weizmann, Charlap did not feel the urge to smoke. But he is sure that even if he did, that Weizmann would not mind.
As a bodyguard, Yehosha had to use his pistol only once. There was no danger to Weizmann, but there was to his car. “Who would dare to raise hand on Weizmann?” noted Yehosha with admirable naiveté, such that you will not find thesedays… The incident happened in the times of the British Mandate over Israel. The car parked in a street in Tel Aviv, and suddenly two people jumped on the roof, their pistols drawn out. “We are from the Underground forces! Give us the car!” they shouted.
“I will not hand the car!” Yehosha countered at them and drew his pistol, “This is the car of Weizmann!”
The pair saw that Yehosha was serious, and they left the scene.
Charlap was the first person to inform Weizmann, as early as 6 o’clock in the morning: “You have been elected to be the President of Israel!” A few days after the establishment of the state, Weizmann was elected president by the intermediate council of the state. He won 83 votes out of 120. The other candidate was Professor Joseph Gedaliah Klausner.
Weizmann’s Limousine – a 1950 Lincoln Cosmopolitan; gift from Henry Ford II to Weizmann. This is the car that Yehosha would drive from 1950. Car restored in 1999/2000. Photo taken in 2013 by Ovedc, at Beit Weizmann, where the car is now on display. Photo: creative common CC BY-SA 3.0
The residence of the first president was his private home, which was very representative. This villa house, which was nicknamed “The Palace” was designed by the famous architect Erich Mendelsohn, who also designed the house of Shlomo Zalman Schocken in Jerusalem.
Weizmann contacted Mendelsohn as early as 1934, when he was in England. The house was built only in 1937, following exchange of letters between the two. Weizmann requested a more humble house, while Mendelsohn asserted that the residency he designed best befit the personality and grand position of Weizmann. At the end they reached a compromise. In the vast garden, a house was built with many rooms around enclosed large patio with a swimming pool.
The residence of the president stood on a high hill, where a view laid all the way to the seaside. Weizmann’s house was Mendelsoh’s masterpiece. In 1949 Weizmann settled in, upon his return with his wife from London, where they lived during World War II [supporting the British war effort.]
The President was assigned a secretary and a military officer, which was the practice with presidents. Now, the military officer was responsible for the safety of the president. Yehosha was not a bodyguard anymore, but continued his role as the personal driver. He also took more responsibilities over the house, overseeing the staff. Know it all, and keeps everything in secret…
“Even when elected as the president he did not become arrogant,” Yehosha Charlap promises me. “He remained the same pleasant person, taking interest in his staff, even visiting them at their homes – whether it was for the occasion of the new house that the new cook bought; or he would visit the head gardener, Zacharia ben David ha Levi, who Weizmann loved to chat with about Torah and other muses. When he learned that Zacharia was ordained as a Rabbi, he helped him in becoming the Rabbi of the ShaaRyim neighbourhood, where he lived.”
Yehosha Charlap catered for Weizmann with love and admiration, until Weizmann passed away. Weizmann passed away at the age of 77, after only 3 years as the president – yet he lived to see his life’s vision come true [the State of Israel was established in his times.]
Following his will, he was buried at the garden of his house. His wife, Dr. Vera Weizmann, who passed away 16 years after him is also buried there.
The house is considered a national treasure. It remains exactly as it was in the times of the first president, with its original furniture, paintings and sculptures, including the kitchen utensils. Today Weizmann house is a national site. A part of the campus of Weizmann Institute of Science, it includes ‘Yad Chaim Weizmann’ that promotes the tradition of Weizmann’s work. The house is open to visitors with pre-bookings.
© Tikva Vineshtock, 18 February 2021.
English translation © Gil Dekel. Translated from Hebrew by Gil Dekel, 28 Feb 2021. Uploaded to this website 28 Feb 2021.
Images © Gil Dekel, or as specified.
Hebrew version originally published by ‘Ben Ezer News’, e-newsletter; issue number 1620, on 18 February 2021. Permission to publish here was requested by Gil Dekel, and granted by Ehud Ben Ezer.
[גרסא עיברית למטה]
Yehosha Charlap (right) and Meli. Image © Gil Dekel.
נהגו של הנשיא הראשון לישראל.
תקוה וינשטוק, 2021.
בעקבות רשימתי ב”מעריב”, 17.11.1952
ב כ”א חשוון התשי”ג, 9 בנובמבר 1952, הלך לעולמו ד”ר חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל.
ראיינתי מיד את יהושע חרל”פ, שהיה הנהג, שומר הראש, נאמן ביתו של ויצמן, וגם האח הרחמן והמטפל בו. כשלושים שנה היה חרל”פ צמוד לוויצמן. משנות השלושים למאה הקודמת, כשהיה נשיא ההסתדרות הציונית ועד יום מותו כנשיא ישראל.
את “הרומן” שלו עם ד”ר חיים ויצמן החל חרל”פ בגיל שש. נשיא ההסתדרות הציונית עמד לבקר במושבה יבנאל, ויהושע הקטן נבחר להגיש לו זר פרחים מטעם בית הספר. לילות לפני הטכס נדדה שנתו מרוב התרגשות.
כשבגר, נטל חרל”פ חלק פעיל ב”הגנה”, היה בפלוגות הלילה של וינגייט, יצא לאמבושים ו”הידיד” העריך את מעשיו. אחרי הצבא הצטרף כנהג לשירות הנסיעות “דרום יהודה” ולא פעם הותקף רכבו בידי הכנופיות הערביות.
יום אחד, כשעמד יהושע ליד בית סבו ברחובות, עבר שם אורד וינגייט בדרכו לבית ויצמן. ראה את פקודו לשעבר ואמר לו: “בוא איתי! הסוכנות מחפשת נהג ושומר ראש לוויצמן!”
כששמע ויצמן שהמיועד לשומרו הינו “צבר מפרחי הארץ” רחב ליבו, וכשקלט שהוא נכד לחרל”פ הישיש שהכיר עוד בוועידת אודסה, קבע: “זה האיש!”
Yehosha Charlap (right) and Meli. Image © Gil Dekel.
למחרת נלקח יהושע מכס הנהג לבית נשיא ההסתדרות הציונית, לקנאתם של חבריו ב”דרום יהודה”.
אף שיהושע ראה לא פעם את ויצמן – רק שני בתים הפרידו בין “הארמון” לבית סבא – תקפה אותו אימה גדולה כשהגיע לביתו של ויצמן. אפילו לחייך לא העז. מיד ראה את עצמו כעבד המשמש את רבו הנערץ.
אחרי יומיים שבר ויצמן את הקרח. “יהושע,” אמר, “ספר לי מה נשמע במושבה? הרי אתה בקי בכך יותר ממני…”
במרוצת הימים, כשיהושע הסיע את ויצמן לגליל, והמכונית חלפה ליד יבנאל, שאל יהושע: “התזכור את ביקורך בבית הספר במושבה?”
ויצמן השיב: “אני זוכר ילד קטן חיוור מפחד שהגיש לי זר פרחים…”
“אני הייתי הילד הזה!” אמר יהושע הנרגש. המעגל נסגר.
Dr. Chaim Weizmann. Image © Gil Dekel.
אף שוויצמן כבר לא היה אז בימי זוהרו, נוכח יהושע עד מהרה כי לא רק הוא – כל מי שבא לוויצמן היה מלא יראת כבוד בפני אישיותו וקסמו. כך גם הגדולים שבגדולים. במו עיניו ראה את מבטי ההערצה שחלק וינסטון צ’רצ’יל לוויצמן.
יהושע חרל”פ רואה בד”ר חיים ויצמן את האדם הטוב והנוח ביותר שפגש בחייו. “אין הרבה ‘בעלי בתים’ (התכוון ל”מעסיקים”) כמוהו. איש המדבר עם כולם כאל שווים לו, מתעניין בזולת ודייקן למופת. אם יש בי מידות יפות – מהנשיא קיבלתי אותן,” הוא אומר, “בראש וראשונה – כבוד לאדם ודייקנות למופת. כשהוא מודיע שיצא מהבית בחמש – בחמש פחות דקה הוא כבר במרפסת. מעולם לא הישהה איש שבא לבקר אצלו אפילו שנייה אחת אחרי המועד שקבע. וכשם שהוא היה דייקן, דרש דייקנות גם מאחרים.”
בשנים הראשונות לעבודתו היה חרל”פ מסיע את ויצמן מדי בוקר למכון ויצמן למדע ובערבים מוציא אותו לטייל, בעיקר על שפת הים. במקומות רחוקים מאדם. אם התגלה שזה הנשיא היה עם רב מתקהל סביבו.
אחד מתפקידיו המטרידים ביותר של יהושע היה סילוק טרדנים. רבים, בעיקר מחו”ל, התדפקו על שערי הבית, בייחוד כמובן לאחר שוויצמן הושבע לנשיא המדינה. יהודי שתרם כך וכך לארץ ישראל יחזור הביתה בלי לראות את פני ד”ר ויצמן? באים יהודים מקצווי עולם ומציגים את כרטיסי הביקור שלהם, משוכנעים שהנשיא יקבל את פניהם מיד – הרי בקונגרס פלוני החליף עימם כמה משפטים! אין ספק שהוא זוכר אותם… מישהו אף הבטיח ליהושע מאה דולר אם יכניס אותו פנימה. היה מוכן לתת גם 150 דולר, אפילו 200, רק ללחוץ את ידי נשיא היהודים.
כשסיפר יהושע על ההצעה “גער” בו ויצמן: “טיפשי! החמצת הזמנות להתעשר…!”
מעשה אחד בעבודתו עם ויצמן זוקף יהושע לזכות עצמו. כשהגיעה ספינת המעפילים “שבתאי לוז’נסקי” לחוף ניצנים, שלח “דרום יהודה” אוטובוסים להסעת העולים. הצבא הבריטי תפש אותם. כעונש נאסרה תנועת “דרום יהודה”. הנהגים פנו לחברם לשעבר בבקשה להשפיע על אדונו שיתערב בעניין. יהושע השתדל. ויצמן נענה. למחרת נסע לנציב העליון וזה ביטל את רוע הגזירה. “ואם ויצמן מוכן לפעול למענך, הרי תקריב למענו הכול!” אומר לי יהושע.
חרל”פ לא הרשה לעצמו שעה חופשית בעבודה. הוא הכיר כל קמט דק בפניו של ויצמן, הבין מה רצונו עוד בטרם ביקש. למד מעצמו את כללי האתיקה של חצר נשיאותית. מעולם לא ניצב בפני ויצמן כשידיו תחובות בכיסיו, מעולם לא עישן בנוכחותו. אף שהמקטרת נדרשה ליהושע כאוויר לנשימה, למרבה הפלא ליד ויצמן אפילו לא התעוררה בו תאוות העישון. אך אין לו ספק שהנשיא לא היה מעיר לו גם אלו עישן לידו…
כשומר ראש הפעיל יהושע רק פעם אחת את אקדחו. גם אז לא נשקפה סכנה לוויצמן אלא לרכבו. “מי ירים יד על ויצמן?” העיר לי יהושע בתמימות שכבר לא תיתכן כיום… זה קרה בשלהי ימי המנדט. המכונית חנתה ברחוב בתל אביב ולפתע קפצו על גגה שני בחורים ועם אקדחים שלופים צעקו: “אנחנו מהמחתרת! תן את המכונית!”
“לא אתן!” החזיר יהושע ושלף את אקדחו, “זו המכונית של ויצמן!”
השניים ראו שהנהג רציני והסתלקו.
חרל”פ היה הראשון שבישר לוויצמן, עוד בשש בבוקר: “נבחרת להיות נשיא המדינה!” ימים מיספר אחרי הקמת המדינה נבחר ויצמן לנשיא על ידי מועצת המדינה הזמנית. הוא זכה ל-83 קולות מתוך 120 קולות חברי המועצה. יריבו היה פרופסור יוסף קלאוזנר.
Weizmann’s Limousine – a 1950 Lincoln Cosmopolitan; gift from Henry Ford II to Weizmann. This is the car that Yehosha would drive from 1950. Car restored in 1999/2000. Photo taken in 2013 by Ovedc, at Beit Weizmann, where the car is now on display. Photo: creative common CC BY-SA 3.0
משכנו של נשיא המדינה הראשון היה ביתו הפרטי, הייצוגי מאוד. את הווילה, שלרוב כונתה “הארמון”, הקים האדריכל המהולל אריך מנדלסון, שבנה בין היתר את בית שוקן. ויצמן פנה למנדלסון עוד בשנת 1934, כשהיה באנגליה, אך הבית הוקם רק בשנת 1937, אחרי חליפת מכתבים בין ויצמן, שרצה בית יותר צנוע ויותר זול – לבין מנדלסון שסבר כי המשכן שתיכנן הוא המתאים ביותר לאישיותו וליוקרתו של ויצמן. בסוף הגיעו לפשרה. בגן העצום הוקם בית רב חדרים סביב חצר גדולה סגורה ובה בריכת שחייה. הבית הנשיאותי התנוסס על גבעה רמה ממנה נשקפה כל שפלת החוף עד לים. בית ויצמן היה יצירת מופת של מנדלסון. ויצמן התיישב בו ב-1949, כשחזר עם רעייתו מלונדון, שם התגוררו במלחמת העולם השנייה.
לנשיא מונו מזכיר ושליש צבאי, כנהוג לגבי נשיאים. עתה היה השליש אחראי לחיי הנשיא. יהושע חדל להיות שומר הראש. הוא המשיך להיות הנהג גם כשד”ר ויצמן היה לנשיא וכמו כן נעשה גם “אשר על הבית”, אחראי לעובדים השונים. יודע כול ושומר הכול בסוד כמוס.
“גם כשהוכתר לנשיא הוא לא התנשא,” מבטיח לי יהושע חרל”פ. “נשאר אותו איש רעים, מתעניין בחיי עובדיו, ואף עורך ביקורי פתע בבתיהם. בין שזו המבשלת שחנכה בית חדש, ובין שהיה זה הגנן הראשי, זכריה בן דוד הלוי, שוויצמן אהב להשיח עימו בדברי תורה והוויות עולם. כשהתברר לו שזכריה מוסמך לרבנות סייע לו ויצמן להיות רבה של שכונת שעריים בה התגורר.”
יהושע חרל”פ סעד את ויצמן באהבה ובהערצה עד יום מותו. ויצמן נפטר בן 77, אחרי שלוש שנים בלבד כנשיא המדינה, אך הצליח לראות את חזון חייו מתקיים.
בהתאם לצוואתו נקבר ד”ר ויצמן בחצר ביתו. שם גם נקברה אלמנתו, ד”ר וירה ויצמן,שנפטרה 16 שנים אחריו.
הבית, הנחשב לאתר מורשת ,נותר בדיוק כשם שהיה בימי הנשיא הראשון, על הריהוט, התמונות והפסלים, כולל כלי המטבח. כיום נחשב בית ויצמן ל”אתר מורשת”. הוא חלק מהקמפוס של “מכון ויצמן למדע” וכולל את “יד חיים ויצמן” העוסקת במורשתו הגדולה של חיים ויצמן. הבית פתוח למבקרים לפי תיאום מראש.
© תקוה וינשטוק, 2021.
הועלה לאתר פה 28 פברואר 2021.
הכתבה בעיברית פורסמה לראשונה ב’חדשות בן עזר’, גיליון מס’ 1620. 18 פברואר 2021.
אישור פרסום הכתבה כאן התקבל מאהוד בן עזר.
תמונות © גיל דקל או כפי שמצויין.