גבורות שלום, לנתן חפשי בן-שמונים. 1969

מאת ע. א. סימון. [פורסם בעיתון דבר, 1969].

לא כל המגיע לגבורות גיבור הוא, למרות כוח-החיים הסגולי שעמד לו ושבלעדיו לא היה מגיע לכך. אנשי-מדינה ומצביאים רבים השכילו בזה. דומה, שהתפקיד קשה יותר ללוחמי-שלום, שהרי הם מתענים תמיד עינויי-נפש המתישים את כוחם. והיה וזכה אחד לגבורות, הרי פעלה בו גבורה מסוג מיוחד, ואם לא חדל מלהילחם עד היום, נמנה האיש עם גיבורי-השלום המועטים.

זהו סימן-ההכר המייחד את נתן חפשי. כחלוץ צעיר עלה מרוסיה, בראשונה עבד בקיבוץ, אחר-כך התיישב במושב נהלל, מקום שם עבד עשרות שנים במשקו הקטן. הואיל ודבק בעקרון של עבודה עצמית עד כדי ויתור מרצון על ניצול כוח-עבודתם של בעלי-חיים, נשאר המשק קטן כל ימיו, אך הלך ונצטמצם. גם צמחונותו הקיצונית של חפשי מקורה באותו “יראת-כבוד מפני החיים”, מידה שהוא מקיים בעקביות רבה עוד יותר מאלברט שווייצר ז”ל, שטבע מטבע-לשון זה כיסוד-מוסר להשקפת עולמו.

יראת-הכבוד מפני החיים נעוצה אצל חפשי, כמו אצל שווייצר וטולסוי הזקן, ביראת-כבוד מפני מקור כל החיים – האל החי. בצד שני גדולים אלה שימשו לו גאנדי וא. ד. גורדון כמורי-דרך. מגאנדי למד להתנגד לרע, אבל בלא שימוש באמצעים רעים. אין לכנות עמדה זו בשם הרווח – והמטעה – “התנגדות פאסיבית”. התנגדותם של גאנדי וחפשי לרע היא התנגדות פעילה ביותר, אבל היא בלתי-אלימה. אמונתם המשותפת מתבטאת באחד משירי ברט ברכט האומר, שבסופו של דבר ינצחו המים-הרכים את הסלע הקשה.

בסופו של דבר ! ברם, מה יקרה עד אז, באותם הזמנים שהרע משתלט והולך והאלימות ידה על העליונה, והטוב בחולשתו נדכא עד-אפר, ושמא אף יושמד כליל? תשובתו של חפשי על שאלה זו ברורה בתכלית ומסובכת בתכלית: גם בתקופת-המעבר הארוכה אסור לך לעשות דבר מלבד אותם מעשים, שלא תתבייש בהם בבוא הגאולה השלמה. אם ייקרא עוד בשם מדיניות, לנוהג זה, הרי שזו מדיניות משיחית, בחינת דחיקת הקץ והטרמתו, הטרמת הקץ הטוב בעת רעה.

Gvurot Shalom

בין מוסר למוסר.

מאקס ובר נשא במינכן בשנת 1919, בדיוק לפני 50 שנה, נאום מפורסם בשם “מדיניות כמקצוע”. שם הבחין הבחנה עקרונית בין “מוסר המצפון” ו”מוסר האחריות”. מוסר-המצפון מחייב את היחיד, ואילו מוסר-האחריות צריך לכוון את דרכו של איש-המדינה, ששלומו וקיומו של הציבור כולו מסורים בידיו. מידת-הויתור, אפשר שתהיה הטובה שבמידות ליחיד, אבל לאיש המדינה עלולה היא, במצבים מסויימים, ליהפך לבגידה בתפקידו. אין זו אלא פיתוחה העיקבי של דוקטרינת מקיאוולי בספרו “הנסיך”, שבו הניח בתחילת המאה הט”ז את היסודות לתורת-המדיניות החדשה והחדישה.

אבל חפשי אינו מודה אלא במוסר אחד בלבד, שתקפו יפה ליחיד ולמדינה גם יחד. הוא מאמין באמונה שלמה, שאילו היה מספר מספיק של בני אדם אוזרים כוח ומגיעים להכרת האמת והצדק המוחלטים על-ידי הגשמתם מיד הלכה למעשה, הרי שהיה העולם בתנופת-שלום גדולה אחת משתנה מיסודו, ותיקונו העצמי היה יהיה גם בגדר הצלתו מאבדונו הגופני והרוחני הסופי. כל עוד לא באה הפיכה זו, אין לו לחפשי ברירה אלא להחזיק מעמד ולעמוד על שלו, גם בהיותו מבודד בתוך עמו ורק חוג נאמניו הקטן שומר לו אמונים.

חפשי ומ. בובר ז”ל שיתפו פעולה בכל התנועות להתקרבות יהודית-ערבית על אף שוני מהותי בתפיסותיהם העקרוניות. בובר ביקש דרך-ביניים בין מוסר-המצפון ומוסר-האחריות, גם אם אין לציין מהלכו של דרך זה בשום מפה אחת ולתמיד. יש כאן דמיון מסויים לתפיסת האמת המוסרית של אריסטו, שגם הרמב”ם נטה אליה ושבימינו ניסח אותה מחדש מוריץ היימן, לאמור: “מקומה של האמת תמיד בין הקצוות היא, אבל לעולם לא באמצע ביניהם”. בובר כינה עמדה זו בשם “קו-התהום”, קו שיש למתחו חדשים לבקרים, הכל לפי תנאי-המצב הקונקרטיים המשתנים. תביעתו המוסרית-הפוליטית העיקרית, הן מן היחיד והן מן הציבור, היתה, למעט בכל שעה בעשיית-רע עד קו-ההכרח החיוני שלא יגונה, ולהרבות בעשיית-טוב ככל האפשר.

הסכנה שבקו-התחום.

כתלמידו של בובר, ודווקא בתהום המדיניות, שוחחתי איתו לא-פעם על עמדתנו כלפי נ. חפשי. פעם אמרתי לו: לא נוכל להרחיק לכת עם חפשי עד סוף דרכו, אבל עצם העובדה, שהוא קיים, יש בה משום כפרה גם לנו. בובר התנגד לכך בחריפות, שהיתה נדירה אצלו. לא שהעריך חלילה, את חפשי פחות משהערכתי אני, אלא שסבור היה, כי שיכנועו ומעשיו של אדם, ובמקרה זה שלו עצמו, עומדים ברשות עצמם, ובתוכה חובה היא שתימצא הצדקה להם. אם יש מגרעות באלה, אין כל איש אחר יכול לכפר עליהן על-ידי מחשבות ומעשים קיצוניים, או גם עקביים יותר.

שעה שאנו מצווים לומר לנתן חפשי, כמה חשובים לנו חייו ותורתו, חזרתי והרהרתי שוב באותה שיחה עם בובר, שאז לא העזתי להמשיך בה ושתקתי, אך לא תוך הודאה בדבריו.

אך כיום אינני חושב, שהצדק היה אתו. תפיסת “קו-התחום” הנע בין איסור והיתר, בין רשות ומצווה, הרי היא פשרה, שכשרותה המוסרית תלויה בכך, שבעליה מודעים לטיבה הפשרני. אני דבק בעמדה זו מפני שלא השכלתי למצוא דרך אחרת בין “מוסר המצפון” ו”מוסר האחריות”, שלא זה ולא זה אינם נראים לי בקטביותם הסתורה. ברם, הסכנה הכרוכה בקו-התחום הולכת וגדולה מדי יום ביומו. כוחו וגבורתו של הקוטב “אחריות” מתחזקים ללא הפוגה; קולו נישא בתוקף מחריש-אזניים, ולעומתו נדם כמעט לגמרי קול הדממה הדקה של המצפון היהודי והאנושי. אין כל סיכוי למתוח את קו-התחום במצב המתוח והמפוקפק, שבו שרויים עמנו, ארצנו והעולם כולו, תוך התקרבות סבירה אל פשרה צודקת בין תביעות האחריות והמצפון, אלא אם כן תגיע גם תביעת המצפון לידי הבעתו המוחלטת להלכה ולמעשה. על מילויו של תפקיד זה, שהוא בבחינת תפקידו של גיבור, חייבים אנו תודה לנתן חפשי המגיע לגבורות.

30 יולי 2012.

פורסם לראשונה בעיתון דבר, 29 אפריל 1969, עמוד 5. כל הזכויות שמורת © ל’מכון לבון – ארכיון תנועת העבודה’, תל-אביב. אישור פרסום חוזר כאן התקבל באדיבות מכון לבון וכן באדיבות jpress.org.il (באתר זה מצאתי את הכתבה לראשונה). את המאמר שהיה סרוק כתמונה הקלדתי למחשב בימים 26-30 יולי 2012. זכויות הטקסט המוקלד © גיל דקל. בכל פנייה לגבי פרסום חוזר של המאמר הסרוק נא לפנות למכון לבון. תודה, גיל דקל, 30 יולי 2012.