נפש הציונות: דרכו של נתן חופשי

מאת: גיל דקל.

מר. נתן חופשי (חֹפשי) היה צמחוני, הוגה רעיונות שלום, ציוני, עובד אדמה, ומבין ראשוני הפצפיסטים בישראל עוד בשנות ה-1920.

מקריאת כתביו ושיחותיי עם ילדיו ואישים שהכירוהו, מצטייר מקרה מאוד מוזר: חפשי היה אדם יהודי ציוני החי בתקופה של מלחמות קשות וארועי דמים בארץ – ובכל זאת הטיף לפצפיזם ואנטי-מלחמתיות. כיצד יכולה להתחבר תורתו הפצפיסטית עם אמונתו הציונית בימים הגורליים שלפני הקמת המדינה?

ניכר שחפשי היה אדם משכיל. עוד בפולין ידע כמה שפות: עברית, פולנית, רוסית, גרמנית, ויידיש. כשעלה לישראל למד מעט אנגלית ומעט ערבית; אף נאמר עליו שהיה מורו של משה דיין [1] (השניים היו שכנים טובים בנהלל). חפשי, שנהג לעבוד במשק בשעות היום, היה קם בשלוש בבוקר בלילות לקריאה וכתיבה, כפי שמעידה בִּיתו [2].

חפשי ספג ביקורות על כתיבתו נגד האלימות מצד היהודים נגד הערבים, אך מסתבר שידע וגם כתב נגד האלימות מצד הלאומנים הערבים:

“[…] והלאומנים הערבים מאידך גיסא הכריזו מלחמת מצווה על עצם המפעל היהודי ללא הבחנה ופשרה, וע”י מהומות דמים בהשראתו של מופתי ירושלים לשעבר חאג’ אמין אל-חוסייני קיוו לחסל את הישוב היהודי בכללו !” [3]

עיון מעמיק בדבריו מגלה כי לחפשי היה רעיון אנושי חלופי למלחמות הדם. לדידו היתה אפשרות לקדם שלום בתהליך חינוכי שאומנם ייארך זמן רב, אך שבסופו יביא לתנאי שלום ושגשוג כך שלא יהיה צורך במלחמות למען בטחון והגנה.

חפשי נולד ב 1889 בעיירת וולברום (פלך קיאלץ, פולין, סמוך לגבול גרמניה) והתחנך בחדר, כנהוג אז. משיכתו לציונות נחשבה מוקצה בעיירתו והוא קרא כתבים ציוניים בסתר. אביו עודדו לקריאת כתבי השכלה אך ביקשוֹ לעשות כך בסתר. למרות האיסורים הִתמיד בשאיפתו ללמוד ולעלות לישראל, הגם שמצבו הכלכלי בפולין היה טוב [4]. הוא לא רק חלם אלא גם עשה – ארגן ארגונים עם קומץ ידידים שבהם תכננו את עלייתם ולמדו ספרות עברית והשכלה.

Portrait of Natan Hofshi (Chofshi), drawn from a photograph. (artwork © Gil Dekel).

כאשר עלה לישראל בגיל עשרים בשנת 1909 התקבל בברכה על ידי נציג יהודי שלקחוֹ למלון חיים-ברוך ברחוב נווה-שלום. שם שאלו אותו יהודים ספקניים אם נותר עוד כסף בכיסו, ואם כן, כדאי לו לתפוס את הספינה הבאה לרוסיה ורק לא להשאר בארץ שבה יש עוני ועבודה קשה… באותו רגע הגישו לו אשכול ענבים. חפשי תהה כיצד יהודים אלו רוצים לעזוב ארץ המפיקה כאלו פרות טעימים.

חפשי הסביר שהישוב היהודי איבד את צביונו כאשר גבר הלך-הרוח בישראל לחיים נהנתניים אשר אינם מתבססים על תפוקה אלא על שטרי חוב, דיבידנדים, ערבויות ובטחונות. אדם יכול לחיות באושר על סמך מה שהוא מפיק מעבודתו, או מה שמפיקה אדמתו, ולא על סמך הלוואות מהבנק. “אנו זקוקים ל’חברת עובדים’ אמתית ולא בע’מ.” כתב בשנת 1937. [5]

למשנתו, דרך חייו של האדם הפרטי ואחריותו על מעשיו הם שיובילו לתנאים של שלום ושגשוג שמימלא לא יגררו מלחמות בין עמים. חפשי הסביר כי לשם כך, כל אדם זקוק לבדוק עצמו לצו אחד שהטיף הילל הזקן: ‘לא תעשה לחברך את השנוא עלייך’.

וכיצד קיום צו זה מאפשר ציונות לצד פצפיזם?

לטענתו של חפשי, פצפיזם אינו בבחינת כניעה או הסכמה עוורת לאלימות כנגד היהודים. פצפיזם, המושתת על הצו ‘לא תעשה לחברך את השנוא עלייך’, הוא דרך חיים שיוביל לשגשוג על-ידי יחסי כבוד, הקשבה והבנה. כבוד הדדי ואי-רצון להשתלט על השכן יגרמו לכך שכל צד לא ייפחד וממילא לא יבקש להתנכל לשכניו. כך תמנע מלחמה.

מסביר חפשי בשאלה: כיצד יכולים עובדים ‘תמימים’ ללכת יום ביומו לעבוד במפעל סקודה בצ’כיה המייצר נשק, בחושבם שזו רק פרנסה? הרי בסופו ‘פרנסתם’ זו היא מפעל מלחמתי, ומכונות ההשמדה המיוצרות שם יובילו לאסונות בין עמים שיפגעו גם בעם הצ’כי עצמו, כפי שקרה במלחמת העולם השנייה. [6]

כאשר שואל אדם את עצמו אם הוא עצמו עושה דבר בחייו שיכול לגרור מלחמה, ובאם הוא עושה לחברו את השנוא עליו, אז עולה המשמעות הפצפיסטית האמיתית שחפשי קידם: מניעת התנאים שמובילים למלחמה על ידי דרך-חיים המקדמת את מקומו של כל אדם עלי אדמות. חינוך לצו ‘לא תעשה לחבריך את השנוא עלייך’, ולא חינוך של הפחדה נגד עמים אחרים, הוא שיוביל לתנאי שלום:

“במקום היסטוריה של טבח אחים הדדי הנקרא מלחמה, במקום תהילה ותפארת לגבורי הטבח ההמוני הזה, אשר ספרי ההיסטוריה מרעילים בהם את ילדינו – יבואו נא ספרי לימוד המתעבים את הרציחות ההמוניות בעבר ובהווה […]” [7]

התהליך הפצפיסטי אינו מתרחש תוך יום, אלא זהו תהליך איטי של חינוך המלמד את צעירינו כי כל בני האדם נולדו בצלם אלוהי, ומלחמה היא קטל נוראי שאינה מובילה לנצחון. התלהמות ה’נצחון’ הצבאי הוא בבחינת עוורון הנגרם מתמרות עשן המלחמה וההרס שמאפילים את עיניו של האדם. עוורון זה שולל מאדם את יכולתו לראות את מקומו של הזולת כחלק ממשפחת האחים-האנושית, ובכך נוצרים התנאים למלחמה הבאה לבוא. לעומתו, חינוך לכבוד הזולת ילמד את הצעירים כי יש מספיק מקום עלי אדמות, ואין צורך להתנכל לשכן – וממילא אז לא יבקשו שכניו של עם להתנכל לו. [8]

אך, מה לעשות אם במצב הנוכחי הקיים בשטח ישנם אוייבים הקמים על ישראל, בעולם שבו ‘החזק שורד’?

אומנם באו צעירים אל חפשי בתקופת מלחמת העולם השנייה ושאלו את עצתו באם להתגייס. חפשי הצהיר שמעולם לא ענה בשלילה, אלא אמר שאם הם מתלבטים הרי אין הם פצפיסטים ועליהם כן להתגייס. “לא היה אחד שיעצתי לו עצה, רק אמרתי: מכיוון ששואל אתה – סימן כי עליך להתגייס.” [9] נדמה שחפשי עצמו ‘ניצָל’ מהנסיון הקשה של היות יהודי ציוני פצפיסטי אשר נקרא לקרב להגנת מולדתו. בשנות ה-1940 חפשי כבר היה בגיל מתקדם, ולא נתבקש להתגייס.

יש לציין שכאשר עלה לישראל חפשי עבד כשומר במושבות, ואז כן אחז ברובה. בסביבות 1912 בגַן-שמואל חפשי הרגיש “כאילו השלמתי אז עם קשר מהודק זה ביני ובין ה’נגאן’ [רובֶה צבאי] שהיה תמיד אצלי במצב ‘הכן’. אך במסתרים לא פסקו ההרהורים הנוקבים ! האומנם אי-אפשר אחרת ! הלנצח תאכל חרב !” [10]

אז גילה שאלימות גוררת אחריה רק אלימות, ולא תוביל את שני העמים לתקומה אנושית שמכבדת את זכותו של עם ישראל בן אלפיים שנה וכן את זכותם של ערביי ישראל החיים בישראל כאלף שלוש מאות שנה. חפשי הסביר שיש מספיק מקום ומשאבים לכלכל את הצרכים של כל בני האדם, והמליץ להמיר את התעשייה הצבאית לתעשייה חקלאית. רעיונות דומים הועלו על-ידי הסופרת היהודיה ברברה מרקס הוברד, והסופר ניל דונאלד וולש.

בעוד שחפשי ציטט את גנדי באומרו שהאלימות היא אמצעי הנשק של החלש [11] – לא התעלם חפשי ממצבים קיימים של עימות בשטח. חפשי הסביר שאם נֶאֵלץ אדם לאחוז ברובה להגנתו ייעשה כך מתוך צער רב ולא מתוך שמחה או גאוות מלחמה. ישנו הבדל מהותי בין התלהמות הכח לבין הצטערות ההכרח.

מקורות:

[1] יששכר, חדווה. (אין תאריך). תמליל רשת א’ תוכנית: בדיבור ישיר. (שודר 24 פברואר 2004). פורסם באתר הוצאת ספרים ע”ש י”ל מאגנס. נדלה ביום 23 יולי 2012.

[2] בן דרור, לאה, ודקל, גיל. (2012). ראיון עם לאה בן-דרור, ביתו של נתן חפשי. מראיין: גיל, נינו של נתן. נדלה ביום 23 יולי 2012.

[3] חפשי, נתן. (1965). בלב ונפש: במאבק על עם ואדם. הוצאת ידידים, תל-אביב. עמוד 174. נדלה ביום 23 יולי 2012.

[4] אנגלשטיין, יחיאל מאיר. ‘מאורעות ואירועים’ מתוך גשורי (בוקנר), מאיר שמעוני (עורך). 1962. וולברום עירנו. הוצאת ארגון יוצאי וואלבראם בישראל: תל-אביב. עמוד 252. נדלה ביום 23 יולי 2012.

[5] חפשי, נתן. (1965). בלב ונפש: במאבק על עם ואדם. הוצאת ידידים, תל-אביב. עמוד 76. נדלה ביום 23 יולי 2012.

[6] שָׁם, עמוד 76. ראו גם עמוד 274.

[7] שָׁם, עמוד 329.

[8] שָׁם, עמוד 288.

[9] שָׁם, עמוד 219.

[10] שָׁם, עמוד 35.

[11] שָׁם, עמוד 251.

27 יולי 2012.
גיל דקל ©